גישת המשפט המונע מבדילה את עצמה מגישות אחרות לניהול סיכונים משפטיים בכמה מישורים:

 בסיס השיטה:

כל שיטה וגישה בעולם נבדלת בבסיס השיטה עליה היא מבוססת. באופן גורף ניתן לחלק את הגישות לניהול סיכונים משפטיים לגישות בעלות בסיס ניתוחי מבוסס וגישות המבוססות על "ניסיון וטאצ' ".

על מנת להבין עניין נביא דוגמה מתחום חיזוי מזג האוויר: גישת ה"ניסיון והטאצ' " הינה למעשה אותו ספן זקן המתבונן בשמיים ו"קובע" כי מחר תהיה סערה (או יום יפה לצורך העניין) וזאת לפי הכאבים בברכו השמאלית, מעוף השחפים או צבעי השקיעה. לעומת ספן זקן זה עומד מרכז החיזוי המטאורולוגי הנותן את החיזוי לימים הקרובים על בסיס נוסחאות מתמטיות ומודלים מותאמים ובדוקים לחיזוי מזג האוויר. אמנם בשתי שיטות החיזוי ישנו טווח של טעות – אבל על איזו תחזית הייתם מעדיפים להתבסס בהחלטתכם לצאת לטיול, לקחת מעיל ומטרייה או לתלות את הכביסה בחוץ?

ומהדוגמה לעניינינו – מבלי לקחת את הכבוד הראוי והמוצדק לניסיון וה"טאצ' " הרי שאלו, מעצם טיבם וטבעם, צופים פני עבר וחיזויים וניתוחם הינו בגדר "ניחוש מושכל" ומוגבלים לניסיון העבר של היועץ. הסתברות התממשות הניתוח בגישות אלו הינה סטטיסטית סובייקטיבית ומוגבלת ביותר ככל שמדובר בנושאים דינאמיים ומתפתחים.

אומנם לזהות היועץ ולניסיון האישי שלו משקל רב ומכריע אך לא ניתן להסתפק רק בכך ונדרשת מתודה מסודרת בנוסף לכך ובכך עוסק המשפט המונע.

גישת המשפט המונע מבססת עצמה על יסוד ניתוח ייחודי המבוסס על ניתוח צופה פני עתיד הן של צפי התנהגות הצדדים, תוך שימוש במודלים מותאמים מתחום תורת המשחקים, ניתוח כלכלי-רציונאלי רחב של הסיטואציה לאור תנאי הארגון והזמן וניתוח המצב המשפטי לאור השלכותיו העתידיות בטווחים הקצר, הבינוני והארוך תוך שקלול משקלו של כל טווח זמן בכפוף לסיטואציה. המשפט המונע אינו מתעלם מניסיון העבר, הכללי והספציפי של הארגון, אלא משקלל אותו כחלק מהנוסחה הכללית תוך הפניית מרבית המאמץ כלפי העתיד.

 ספקטרום החישוב הכלכלי:

גישת המשפט המונע מייחדת עצמה בראייה כללית-ארגונית-רציונאלית של החישוב הכלכלי לכל סיטואציה.
בניגוד לגישות אחרות המחשבות בתוחלת הנזק הצפוי מסיכון משפטי את ההוצאות הישירות בלבד המשפט המונע מחשב ומשקלל גם את העלויות העקיפות הכרוכות בכל סיכון משפטי ואשר עולות פעמים רבות על אלו הישירות.
ההבדל העיקרי בין עלויות ישירות ועקיפות הינו שקיפותם בדו"ח החשבונאי של הארגון ומכאן זמינותו כלפי מקבלי ההחלטות. בעוד שהעלויות הישירות מופיעות ככאלו וכקשורות ישירות בסיטואציה המשפטית בדו"חות הכלכליים של הארגון הרי שהעלויות העקיפות "נחבאות" בין סעיפי הדו"חות ואינן זוכות למיקוד הראוי – ומשכך קשה לצמצמם.
בין העלויות הישירות ניתן למנות את: "עלות שכ"ט עוה"ד המטפלים בסיטואציה (חיצוניים או פנימיים), אגרות בית-משפט (במקרה של תביעה), הוצאות מומחים, שליחים, תשלומי פס"ד והוצאות לצד שכנגד (במקרה של הפסד בתביעה) וכד'.
בין העלויות העקיפות, שלא מקבלות ביטוי מובהק בדו"חות הכלכליים של הארגון, ניתן למנות את: עלות אובדן שעות העבודה של הדרגים בארגון (הלא-משפטניים) הנדרשים לטפל בסיטואציה (החל בשעות מזכירה לצורך צילומי מסמכים, דיונים ופגישות עם המעורבים בעניין, מעבר על חומר וחוות-דעת על-ידי בכירים, הכנת תצהירים על-ידי עובדים ומנהלים בארגון והכנתם לעדות, ביטול זמן העדים במתן העדות בבימ"ש, הופעות לדיוני ביהמ"ש ודיוני פשרה, דיוני בכירים בארגון בדרגים הגבוהים ביותר ועוד), אובדן הכנסה לארגון עקב ביטול הזמן כאמור, עלות הייעוץ והייצוג המשפטיים השוטפים (אל מול היכולת לצמצם את מסגרת שעות הייעוץ הקבועה עם צמצום הסיכונים), פגיעה מוראלית בארגון ועובדיו, פגיעה בשם הטוב של הארגון ובמוניטין העסקי והציבורי שלו, ביטול זמן כללי של העובדים בארגון (“water-cooler time”) לאור התגלגלות הסיטואציה, עידוד צדדים שלישיים לתביעות דומות נגד הארגון ("מבול תיקים") ועוד.

 אין כל ספק כי בהצבת האחד מול השני הרי שההוצאות העקיפות עולות, במרבית המקרים, על אלו הישירות על אף שאינן באות לידי ביטוי בדוחות הארגון ובביקורותיו. להוצאות העקיפות יש נטייה להתייחס כאל "רעה חולה", "כוח עליון" או כ"בלתי תלויות" כאשר למעשה ניתן היה למנוע את מרביתן בהתנהלות משפטית וניהולית מתאימה. בניגוד לדעה המקובלת, שניתן לראות אותה כלא יותר מאשר "אגדה אורבאנית", הרי שאת רוב הסכסוכים וההוצאות המשפטיות ניתן למנוע, או לצמצם באופן משמעותי, מראש ובעלויות נמוכות בהרבה מאלו המוצאות בפועל להתמודדות איתם ובפרט כאשר מחשבים את כלל התוחלת הכלכלית של הסיכון לאור ההוצאות העקיפות.

 ראיית סיכון רחבה ומונחת מניעה:

המשפט המונע מתמודד הן עם סיכונים שכבר התגלו בארגון והן עם סיכונים אינהרנטיים אשר עשויים, במתחם הסתברות סביר, להתעורר באופנים שונים.

לגישת המשפט המונע מניעת היווצרות בעיות משפטיות וצמצום חשיפת הארגון להן מבוססת על שני יסודות עיקריים: ניתוח מקיף של הארגון ופעילותו לאור הסיכונים הקיימים והאפשריים ויצירת נהלי עבודה מונעים, הדרכות והכשרות, תרבות ארגונית מתאימה וצמצום החשיפה לאור ניתוח זה.

ראיית הסיכון אינה מתמקדת בסיכונים הקיימים או בסיכוני טווח הזמן הקצר-בינוני אלא מנסה לתת מענה מקדים לסיכונים צפויים וזאת במטרה למזער את החשיפה לסיכון מחד ואת הוצאות המניעה מאידך.

איתור וניהול סיכונים גם במהלך התממשות הנזק:

ניהול הסיכונים במסגרת המשפט המונע אינו מפסיק עם התממשות הסיכון לכדי בעיה קיימת. גם במהלך צמצום הנזק, ולעיתים אף ביתר שאת לאור דחיפות הפעולות הנדרשות, עומד הארגון בפני סיכונים שיש לשקללם הן כחלק מהכדאיות הכלכלית-רציונאלית בצמצום הנזק והן כחלק מהסיכונים האינהרנטיים שהארגון לוקח על עצמו. לניהול סיכונים אלו חשיבות מכרעת שכן בהיווצרותם במסגרת בעיה משפטית מתנהלת גובר סיכון להתגבשותם לכדי בעיות נוספות.

 איתור זכויות:

משפט מונע עוסק אומנם בעיקר בצמצום חשיפת הארגון לסיכונים משפטיים ואולם חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם של המשפט המונע הינו איתור זכויות משפטיות בלתי ממומשות של הארגון. אמנם אין מדובר ב"סיכון" במובנו הקלאסי אלא ב"נזק" מאי-מימוש הזכות כתוצאה ממחדל או אי-מודעות לאפשרות או כדאיות הפעולה ואולם התוצאה הינה תוצאה זהה – פגיעה ברווחיותו של הארגון אל מול אפשרותו האופטימאלית למיקסום יכולתו הכלכלית בפן המשפטי.