"תאבון הסיכון" הינו ההגדרה בתחום ניהול הסיכונים להעדפתו של גורם ללקיחת סיכון על הרצף כאשר מהעבר האחד "שנאת סיכון" (חוסר רצון לקחת סיכונים באופן קיצוני או מלא) ומהעבר השני "אהבת סיכון" (כאשר במקרה הקיצוני מדובר פעמים רבות בהיעדר שיקול דעת).

לכל אדם ההעדפה האישית שלו לתאבון הסיכון שלו אשר יכולה, וצריכה, להשתנות רק לא מאדם לאדם אלא גם ביחס לכל עסקה או סיטואציה באופן ספציפי ומושכל.

אחד הכשלים המוכרים בתחום ההתמחרות והמכירות הפומביות הינו שצדדים, לרבות מושכלים ומשוכללים, נוטים להיגרר אחר הסיטואציה ולהציע הצעות גבוהות בהרבה מאלו שהיו מציעים אילו היו נשאלים מראש (ופעמים רבות גם בדיעבד) לגבי הערכת המחיר המקסימלי שהיו מוכנים להציע. תופעה זו נובעת מגורמים רבים וביניהם: היגררות אחר הסיטואציה, גורמי השפעה חיצוניים (יזומים ומקריים), התייחסות להצעה הקודמת כסוג של "הצעה שקועה" והשיקול נעשה רק לגבי הפער (הדלתא) שבין המחיר הקודם להצעה החדשה ועוד.

על מנת להימנע ככל הניתן מטעויות בשיקול הדעת צריכה להיעשות הערכת תיאבון הסיכון וקביעת גבולות וזאת בכמה מישורים:

• תיאבון הסיכון הכללי – ההגדרה האם אנו רוצים להיות "אוהבי סיכון" או שונאי סיכון";
• קביעת גבולות סיכון מוגדרים ותנאים להפרתם – קביעת גבולות שכזו יכולה למנוע היגררות אחר סיטואציות וגורמי השפעה ומניעת קבלת החלטות מוטעית;
• פיצול תיאבון הסיכון לפי תחומים/ עסקאות/ פעילות והגדרת תיאבון סיכון מתאים ביחס לכל סיטואציה;
• קביעת קבועי זמן או תנאים המחייבים הערכה מחדש של תיאבון הסיכון על מנת שלא "להילכד" באסטרטגיה שנקבעה מראש ואינה מתאימה עוד לצרכים המשתנים.

הגדרת תיאבון הסיכון הינה אבן יסוד בכל תוכנית אסטרטגית ועל יסודה נגזרים שיקולים רבים.